תשתקו כבר!!!!
היכולת לדבר שונה באפשרויות שנותנות החברות השונות. יש חברות שמאפשרות פתיחות מיירבית בהבעת רגשות וכוונות ויש שמלמדות את החברים בקבוצה לקמץ בתגובות שלהם. יש חברות שקוראות לאנשים להיות מודעים ולדבר על דברים ואפילו יהיו קשים עבור האחרים לשמוע ויש המחנכות ל"נימוסים" ובכללם חוסר אמירה מפורשת אמיתית של מה שקורה בנפשו של אדם פנימה.
השיחה הקבוצתית על גבולות השיח בין החברים בה מתחילה מגיל מאוד צעיר. עוד בינקות היכולת לבכות או לדרוש תשובות של "למה" בגיל פעוטות מקבל מלבד תשובות קונקרטיות על השאלות גם מסר כללי על נוחות או חוסר נוחות של המבוגרים למענה. בנוסף, ילדים לומדים מהמבוגרים על המוכנות שלהם לתת מענה ועל תחושתם בתוך השיחה שבה הם נדרשים לתשובות על מגוון שאלות ששואלים ילדים. ילד שואל שאלה שמעסיקה אותו שאלה כלשהי, והמבוגר משיב או לא משיב ותוך כדי זה גם מייצר אוירה. אוירה של פתיחות והקשבה תאפשר לילד לשאול שוב שאלות שונות ולחוש נוח בתוך השיחה.
בגלאים יותר מאוחר מבוגרים יכולים לנהל ממש שיחות הדרכה על השיחה המקובלת עליהם. אני זוכרת כילדה מקרים בהם הוזהרתי לא לדבר על תכנים שקשורים לבית שלנו. היתה מעין הזהרה שחזרה על עצמה שוב ושוב. ההורים שלי קראו לזה הכביסה המלוכלכת. כילדים הוזהרנו שוב ושוב לא להוציא מחוץ לקבוצה סיפרים או מידע פנימי כלפי המשפחה המורחבת או בכלל.
ההשתקות האלה נלמדות כלפי הסביבה החיצונית כלפי אנשים אחרים אבל גם כלפי הסביבה הפנימית כלומר בתוכם. כלומר אנשים לומדים מה לומר ואיך לומר ואפילו מה להרגיש. הבעיה שהמה להרגיש ואחר כך מה לחשוב ולומר איננו עובד בחוקים שחברה יכולה להכתיב. כל רגש משמעותי מתנהל בתנועתיות אחרת לגמרי. פרוייד קרא לזה האיד לכל המהוויאים הייצריים שאיתם אנחנו נולדים. התנועתיות של היצרים היא טבעית ולא קשורה לחוקים חברתיים כלשהם. ילדים רכים שעוד לא הפנימו את הדרישות החברתיות מהם מתנהגים על פי הדיבור האידי. רק מאוחר יותר הם יבינו איך להשתמש בכל מיני הסדרים חברתיים שיאפשרו תיעול של הרגש והתנועה הפנימית.
כך נוצרת מציאות של פערים. ישנו פער של ממש בין מה שמורגש באופן טבעי לבין מה שנאמר או מיוצר כהתנהגות. הפער שנוצר מאפשר להשליט סדרים חברתיים. אם יש חוקים ברורים על איך צריך לנהוג אז יש סדר בבאלגן. החברה ואנשים בתוכה יכולים לצפות מה יקרה ואיך זה יקרה פחות או יותר. קל למכור לחברה שמתנהגת התנהגות עדרית. קל לתכנן מהלכים קבוצתיים כמו מלחמות או שלום כשאנשים פועלים באופן שמצופה על ידי הקבוצה וכולי...
האם זה טוב או פחות טוב זו שאלה שחייבת להשאל. האם המחיר הנפשי שמשלמים אנשים על השתקות הוא זניח לעומת היכולת שלנו להתנהל זה לצד זה תוך מצב של משאבים שאינם אינסופיים.. האם ההשתקות האלה שגורמות לתנועתיות לא בטוחה ולא אמיתית מתועלות למקומות שאנחנו מסוגלים כאנשים שחיים זה לצד זה להמשיך להרגיש בנוח אחד עם השני.
לאנשים שונים פתרונות שונים. הטובים יותר הם אלו שמיומנים באינטרקציות בין אישיות ותוך אישיות. אבל יש כאלה שהמיומנויות שלהם חסרות. האם נוכל להתיר קצת את הרסן בחברתי.. האם נוכל לאפשר ליותר אנשים להיות כל מיני דברים, לחוש כל מיני הרגשות ואפילו לדבר אותן את הרגשות האלה מבלי להיות מוקאים חברתית מתוך הקבוצה... האם נוכל לאפשר שונות וחופש בבחירת הדרכים בהם פוסעים יחידים את חייהם?.. אין לי ספק ששאלות אלו ואחרות תלויות בבגרות הרגשית של הקבוצה. קבוצות שיהיו פחות חרדות ויותר בטוחות בעצמן יקבלו שוני בין אנשים ובין הדרך בה הם בוחרים בתוכה לחיות ובכלל זה להשמיע את מי שהם. כל עוד נפחד לא נדבר וכל עוד אחרים יפחדו לא נשמע. האתגר לא להשתיק אחרים תלוי ביכולת שלנו לא להשתיק את עצמינו קודם כל. ובאתגר לא לפחד להיות מי שאנחנו.
אביטל סגן כהן. מרצה באוניברסיטה הפתוחה, מנחה סדנאות לפיתוח אישי וקבוצתי. מלמדת את השיטה לחשיבה אחרת - "לחשוב כמו זברה".